החולה הפיננסי שלא מוכן להירפא

זיכני השם יתברך לנהל קהילה דיגיטלית פורייה בתחום הפיננסים. בקהילה הזו אני מאפשר לכל חבר להתייעץ, לשאול, ולקבל המלצות - לרבות על קולגות שלי. אני עושה זאת מתוך אמונה איתנה שהפרנסה משמיים, ומה שנגזר עלי בירח האיתנים - יגיע אלי. זו הפילוסופיה שלי, ואני לא זז ממנה.

במוצאי השבת האחרונה פרסם אחד החברים את ההודעה הבאה: "אני מחפש לבן משפחה המלצות על מישהו נעים, אנושי ומקצוען שיעזור להם לצאת ממינוס גדול ולקבל כלים איך לנהל נכון משק בית. כזה שהוכיח את עצמו, עם סיפורי הצלחה. מי שמוכן להיפגש בזום."

ההמלצות, מטבע הדברים, זרמו עלי. ואז חזר מפרסם ההודעה והבהיר: הוא היה רוצה אותי, אבל מאחר שאני לא עובד בזום בלבד - זה לא רלוונטי. הציעו, אנא, מישהו אחר.

באותו רגע ידעתי על מה אכתוב השבוע.

לא משום שאני נגד זום. יוצא לי לפחות פגישה אחת בשבוע ללוות משפחה בזום, מסיבות לגיטימיות. אלא משום שבהודעה הקצרה הזו זיהיתי שתי תופעות שאני מוכרח לקרוא להן בשם המפורש.

הרשו לי לספר לכם על ראובן. בוקר אחד קם ראובן, מגלה שהוא חולה. לא סתם חולה - חולה אנוש. הוא לא עושה כלום עם המידע, רק מספר עליו בדרך אגב לגיסו שמעון. שמעון, שאוהב את ראובן בכל ליבו, מתחיל להפוך את העולם בשבילו. מאתר את הרופא המומחה הטוב בעולם, מארגן ייעוצים, מסדר תורים, מציע לממן בעצמו.

יש רק פרט אחד שכולם שכחו: לראובן עצמו אין שום רצון לעבור את המסע הטיפולי והשיקומי המפרך. הוא מתפלל לנס. ובינתיים - לא מרים אצבע קטנה.

מה סיכויי ההחלמה שהייתם נותנים לראובן?

זה בדיוק התסריט שאני פוגש בו תדיר. אני מוצף בטלפונים של אחים, גיסים, חמים, ידידים והורים של "מועמדים לליווי". כולם רוצים בטובתם. כולם מוכנים להשקיע זמן ואנרגיה. ויש את ה"מחמירים" - אלה שמודיעים לי שהם גם בכוונתם לממן את התהליך עבור הקרוב.

עצרו. נשמו עמוק. ותקראו את המשפט הבא פעמיים:

אם אחיכם, גיסכם או חברכם הטוב לא טורח להרים בעצמו את הטלפון לפישל רוזנפלד - מאיפה אתם שואבים את הביטחון שהוא יטרח לעבוד קשה כדי לשנות את מצבו הפיננסי?

ליווי פיננסי הוא לא טיפול שעובר עליכם בפסיביות. הוא עבודה. הוא הזעה. הוא קבלת החלטות לא נעימות, התעמתות עם נושים, צמצום הוצאות והכאבה לעצמך לטובת המחר.

ולגבי המימון - כתבו אצלכם באותיות של קידוש לבנה: לעולם, בחיים, אל תממנו ליווי פיננסי עבור מישהו אחר. זה פשוט לא יעבוד. אדם שרוצה להוביל שינוי חייב להוכיח את רצונו ולהקיז דם (תרתי משמע, במקרים מסוימים) כדי שסיכויי ההצלחה של התהליך יהיו ריאליים. ברגע שאתם משלמים בשבילו, אתם בעצם מודיעים לו: "אתה לא צריך באמת לרצות בזה. אני ארצה בשבילך." זו קללה במסווה של ברכה.

ועכשיו לחלק השני של ההודעה - "מי שמוכן להיפגש בזום".

חבריי, כשאדם חולה במחלה גופנית או נפשית קשה, משפחות מוכרות הבית כדי לטוס לעבר השני של העולם למצוא את המומחה הנכון. הן יוצאות מאזור הנוחות. נוסעות, ממתינות, סובלות - הכל בשביל סיכוי להחלים.

וכאן, אדם שחולה אנוש פיננסית - עם מינוס גדול, חובות, חוסר שליטה מוחלט - לא מוכן לצאת מאזור הנוחות שלו. לא מוכן לקום מהספה, לתפוס אוטובוס, ולהגיע לפגישה. הוא רוצה פתרון בלי לזוז, מתוך הסלון, מול מסך.

מה סיכויי ההחלמה שלו?

מה הסיכוי שיוביל שינוי אמיתי? שיזיע כדי להגדיל הכנסות? שיסכים להצטמצם כדי להפחית את המינוס? שיאזור אומץ לנהל משא ומתן עם נושים כדי להגיע להסדר תשלום מיטבי?

אני אומר את זה כמי שצבר עשרות אלפי שעות ייעוץ, ומאות רבות מתוכן בזום: התוצאות בליווי דיגיטלי אינן מתקרבות לאלה של הליווי הפרונטלי. זה מתחיל בעצם המאמץ - בהחלטה לקום, להתארגן ולהגיע. ממשיך באווירה בחדר הטיפול, באינטראקציה הבינאישית שאף טכנולוגיה לא תוכל להחליף, וזה רק קצה הקרחון.

ועכשיו דמיינו את שתי התופעות מתרחשות באותה משפחה. הקרוב המודאג מחפש עבור החולה. החולה מסכים - אבל רק בזום. כמה סיכויי הצלחה אתם נותנים לליווי כזה?

לבני המשפחה המודאגים שביניכם אני אומר באהבה: הניחו את הטלפון. אהבתכם יפה, אבל היא לא יכולה להחליף את רצונו של הקרוב. כבדו את הבחירה שלו - אם הוא לא מוכן לטרוח לחפש בעצמו, להרים בעצמו טלפון ולשבת בעצמו פנים אל פנים מול איש מקצוע, חבל על הזמן, האנרגיה והכסף שלכם. כשהוא יהיה מוכן באמת - הוא יידע למצוא אותי.

ולמועמדי הליווי שמסתתרים מאחורי בני משפחה ומסכים: אני מבין שזה קשה. אני יודע שהחרדה משתקת. אבל ברגע שתעשו את הצעד הראשון לבד - לחפש לבד, להתקשר לבד, להגיע לבד - תגלו פתאום שאתם מסוגלים גם לכל הצעדים הבאים. זו הסיבה היחידה שצעד ראשון נקרא צעד ראשון.

ואם אתם עדיין לא בשלים לליווי מלא - לפחות התחילו לבד עם הספר "פלוס מינוס". אבל את הצעד הראשון - אתם חייבים לעשות בעצמכם, ובלעדיהם.

מי שלא טורח לחפש את הרופא, לא ייקח את התרופה.